הכל תקין אבל הילד לא רואה טוב

אחת התופעות המורכבות והמתסכלות – ילדים שמתלוננים על בעיות ראייה ללא סיבה רפואית
מדובר בילדים שמתלוננים על טשטוש ראייה, קושי לראות מרחוק או מקרוב, הופעת כתמים, גירודים, כאבי עיניים או תופעות ראייה לא מוסברות – אך כאשר הם נבדקים, אין כל ממצא רפואי. תופעה זו אינה בהכרח המצאה מודעת של הילד, אלא לעיתים דרך לבקש תשומת לב, להתמודד עם חרדות, או לשדר מצוקה רגשית אחרת.

למה זה כל כך מתסכל את ההורים?
כאשר ילד מתלונן על בעיית ראייה, ההורים נלחצים מאוד, כי בשונה מכאב ראש או כאב בטן, אין להם דרך לבדוק זאת בעצמם. הם עוברים איתו סדרת בדיקות – אצל רופאי עיניים, אופטומטריסטים ולעיתים אף אורטופטיסטים – בתקווה למצוא פתרון. כאשר כל הבדיקות חוזרות תקינות, עולה השאלה: אז למה הילד עדיין מתלונן?

המעגל המתמשך של חיפושים וטיפולים לא נחוצים
הילדים האלו לרוב מגיעים אלינו לאחר שעברו כמה וכמה אבחונים קודמים. לפעמים, אופטומטריסטים או רופאים אחרים מחליטים בכל זאת לרשום משקפיים, מתוך ניסיון "לספק" את הילד או ההורים, אך זה רק מחמיר את הבעיה. הילד מקבל משקפיים, ממשיך להתלונן, ההורים נכנסים ללחץ, ומתחיל חיפוש מתיש אחר פתרון שלא באמת קיים.

איך אנחנו מאבחנים ומזהים מלינגרינג?
יש לנו דרכים אובייקטיביות לבדוק חדות ראייה מבלי להסתמך רק על הדיווח של הילד. כאשר כל המדדים האובייקטיביים תקינים אך הילד עדיין מתעקש שאינו רואה – זה סימן שצריך לבדוק את המניעים שמאחורי התלונה.

אז מה עושים עם ילד שמתלונן ללא ממצא רפואי?
אנחנו מסבירות להורים שהתלונה אינה נובעת מבעיה רפואית, אבל היא בהחלט דורשת התייחסות. ייתכן שהילד זקוק לעזרה רגשית, שיש לו קשיי למידה, הפרעות קשב וריכוז, או שהוא מושפע מסביבה חברתית שבה משקפיים נתפסים כמשהו "מגניב". ההתמודדות הנכונה היא לא לתת לו משקפיים סתם, אלא להבין את השורש הרגשי של התופעה.